די כבר עם השקרים שלך – פיליפ בסון
'די כבר עם השקרים שלך' זהו שמו של הרומן האחרון שחיבר פיליפ בסון ושראה אור השנה. שם הספר טעון בכעס ואשמה שבסון מטיח ולא ברור כלפי מי, אך ניכר שהוא מואס באותם שקרים ודורש לחדול מהם. כהתחלתי לקרוא את הספר התחוור לי שהאמירה הזו מופנית בעיקר אליו עצמו, אך אולי לא רק.
אחרי למעלה מעשרים רומנים שחיבר, וקריירה משגשגת ב'אמנות הבדייה' כפי שמכנה בסון את כתיבתו, הוא מחליט להפסיק לשקר. הוא מחבר אוטוביוגרפיה שהיא אמת צרופה, כואבת, חושפנית ונוגעת ללב. השקרים שהוא מפשיט מעצמו מקלפים לא רק את הסיפור עצמו, אלא גם את הכתיבה. הוא במפגיע משיל מהפרוזה כל סממן ספרותי, כל קישוט, כל טכניקה שאמורה ליפות ולהנגיש את הטקסט. הוא חוזר לשדה הדיבורי, הכנה והיומיומי. המשפטים קצרים וכמעט מופשטים לרמת התחביר הבסיסי, הדימויים עדינים ולא מרובים. אין מטפורות ואת היחידה שזיהיתי הוא מיד מרסק כשהוא מציין בטקסט " זו לא מטפורה, זה פשוט צירוף מקרים כזה…" ולפעמים החיים באמת מזמנים לנו מטפורות בלי שמישהו התכוון.
אין דיאלוגים של ממש, אלא שברי זיכרונות של משפטים שנאמרו אשר מתמזגים עם תמונות הזיכרון הרזות. נגיעות של רגעים קסומים מהעבר. בסון לא מוסיף מידע מעבר לזה שהוא זוכר בטשטוש, הוא לא מעבה את המציאות במילים שלא היו, אבל הוא מצרף את התובנות העכשוויות שלו באשר לזכרונותיו. הספר כתוב בגוף ראשון, את הזיכרונות הוא כותב בהווה, כמו שחזור חי של הרגע, את התובנות והמסקנות הוא מצרף בדיעבד, לעתים מסביר איך הרגיש אז באותו רגע של התרחשות ואיך הוא רואה את הדברים היום. נרטיב שמתפתח ומשתנה עם גיל וניסיון חיים ועם סודות שמתגלים. הוא משתמש בסוגריים לא מעט בספר, הוא לא מסתיר כלום, גם אם לכאורה מדובר בהערות שוליים לא מהותיות. בספר הזה, בסון החליט להפסיק לשקר, והוא עושה זאת ביסודיות אורתודוכסית.
הסיפור כשלעצמו דיי סטנדרטי: אהבה ראשונה, סקס ראשון, גיל התבגרות רווי הורמונים, בלבול ותהיות קיומיות. אפילו העניין ההומוסקסואלי אינו החלק המשמעותי בסיפור הזה. בסון מעולם לא הסתיר את האוריינטציה המינית שלו, ולהיות הומו ב-1984 אולי לא היה קל אבל גם לא סנסציוני או ראוי להתייחסות ספרותית מיוחדת. האמת של בסון לא מתגלמת ברומן הנעורים הקצרצר שלו עם תומא, האמת של בסון היא בגילוי המכונן שלו, עד כמה הרומן הקצר והבוסרי הזה השפיע וניתב את חייו מבלי שהוא הכיר בכך בכל שנותיו כיוצר. תומא, אהוב נעוריו לחודשים אחדים בהיותו בן 17, נעלם כליל מחייו ומזיכרונותיו, ואף על פי שתומא אינו נוכח מעשית בחייו של בסון, יש לו תפקיד מהותי בעיצוב חייו וגורלו כסופר וכאדם. המוות של תומא, הוא הלידה של הגילוי הזה.
בסון הוא כותב מחונן. כתיבתו הרזה והמינימליסטית ששואפת לניטרליות, ממחישה את כשרונו האדיר: הוא לוקח עלילה נטולת דרמה של ממש, כותב אותה בצמצום, רק המינימום הנדרש, ומצליח לטלטל את הקורא ולהרטיט את ליבו. בסון מצליח להוכיח שהאמת אינה זקוקה לתוספות וקישוטים.
זיכרונותיו, מעבר ליחסים עם תומא, חושפים בפני הקורא את נפשו ואישיותו, את תפיסת העצמי שלו. הוא מודע לפרופיל השגרתי שלו, להתבגרותו נטולת האירועים בתא משפחתי בריא ומבוקר, והוא מביע מידה של אכזבה והתנצלות שלא קרה שום דבר מסעיר בילדותו. הוא מזכיר באקראי את לה-פן האב בהתמודדות שלו ב-1984, במסגרת זיכרונותיו הכלליים מהתקופה, הוא אינו מביע עמדה בעניין, אולם עצם האזכור מעיד על האופי הרפטטיבי והמזוכיסטי של האדם (כתיבת הספר מתרחשת כשלה-פן הבת מתמודדת על נשיאות צרפת). עניין נוסף שראוי לציון הוא ההבחנה המעניינת של בסון ביחס להתאבדויות: הוא מבחין בין שתי צורות של התאבדות. כזו שחבויה תחת אשליה של תאונה, צורה של חירות לשים קץ לחיים מבלי להביע את החידלון באופן מופגן, התאבדות כזו לא מצריכה הסברים, לא שולחת אצבע מאשימה, ומאפשרת געגוע ואבל נטול חרטה וכאב. הצורה השנייה היא התאבדות בתלייה, זו התאבדות שלא מסתתרת, שמצהירה בגלוי את הרצון לחדול, שמאשימה (גם אם את המתאבד עצמו), זו התאבדות שאומרת: 'די כבר עם השקרים שלך….'
