לויתן - רון דהן
סקירות

סקירה על 'לראות לויתן' – רון דהן

לפני שאפתח בסקירה, גילוי נאות: רון דהן הוא לא רק משורר מופלא וסופר מחונן, הוא גם חבר קרוב, ואת השנה האחרונה העברנו זה לצד זה נלחמים בגלי הכתיבה, אני עם הזיפים והוא עם הלויתן. את הטקסט המבריק הזה אני מכירה עוד מראשיתו ועל כן אני נרגשת לחלוק ביקורת על היצירה הנפלאה הזו.
יש המון סוגות של פרוזה, המון טכניקות, שיטות, גישות. אם לחלק באופן הגס ביותר, הייתי אומרת שיש סיפורת ריאליסטית (קונטמפוררי, היסטורי, ביוגרפי) וסיפורת בדיונית (פנטזיה, מד״ב). בסיפורת ריאליסטית אין צורך בתיאורים רחבים של עולם הספר, כיוון שהעולם של הספר פרללי לעולם שלנו. בפנטזיה מאידך, נחוצים הסברים מאד מפורטים שיאפשרו לקורא לבנות בעיני רוחו את העולם של הסיפור כפי שהוא קיים במוחו של הסופר.
על פי החתך הגס הזה, אזי ברווח הצר שבין שני העולמות הללו מתקיים הלויתן.
רון הצליח ליצור עולם סיפורי שנע בטבעיות של לוויתן בין הדמיוני והגשמי, בין הקיים לאינו, בין הנמוך לגבוה, בין הפשוט למורכב. תמהיל פנטסטי של צבעים, צורות ומוזיקה סיפורית, שמייצרים עבור הקורא חוויה פסיכדלית, חגיגית. לעיתים בועטת, לעיתים מלטפת, לעיתים ארוטית בדרכה הסובלימטית.
תוך הקריאה נשאבתי לתוך מה שהרגיש כמו טריפ הזייתי של סמים, אולם התוכן קוהרנטי מספיק כדי להבין את הדרך המאד לא פשוטה שעושה הגיבור בנבכי עצמו. המסע שלו אל תוך נפשו שמתקיים במקביל לגלי האוקיינוס, בחיפושו הכמעט נואש אחרי הלויתן שהוא המהות הקיומית שלו.
מבחינת סגנון הכתיבה, גם כאן רון מקפיד על מקצב אסימטרי שלעיתים נדמה כמו התנהגות של ים. לרגעים הים סוער והגלים גבוהים ומצליפים, ולרגעים שקט וצלול כמו זכוכית שמאפשרת לראות את המציאות ברורה ופשוטה עד כאב.
יש המון קצוות פתוחים בכתיבה. לא לכל שאלה שנשאלת יש תשובה, ולא לכל תשובה יש שאלה. אני מודה שלי באופן אישי קשה עם זה, בעיקר כי אני מהודקת יותר בסגנון שלי, אבל זה מתאים לסיפור וזה מתאים לסגנון של רון.
הרפרנסים ששזורים בעלילה רקומים בחוטי זהב עדינים, ומעידים על העושר הספרותי של רון, ועל ההשפעות וההשראות שלו. בראש ובראשונה מלוויל עם מובי דיק שמשתקף לאורך העלילה באזכורים מהקלאסיקה. שמות הגיבורים בהשראתו וכמובן הנרטיב הבסיסי של חיפוש ורדיפה אחרי הדבר החמקמק ביותר והגדול מהחיים, המהות.
זיהיתי רפרנסים מהתנ״ך, מהברית החדשה, מהזקן והים של המינגווי ועוד. כל אלה משתלבים בעלילה מסימבוליזם מעודן ועד שמות הדמויות וציטוטים שנטמעים בטבעיות בטקסט, ומעשירים את העלילה.
תפקידן של הנשים בסיפור הטריד אותי מעט כיוון שנשים מקבלות יצוג של זנות ועקרות. הן מאד מרכזיות ומשמעותיות בתוך המסע של הגיבור, אך הן מצויות בתפקידים קשים. לא מדובר חלילה בסטראוטיפים, רון לא חוטא בלשוות לאף אחת מדמויותיו תכונות שמתאימות תרבותית למינו אן גזעו, וזה אחד הדברים המקסימים בספר הזה, הוא נטול קלישאות או חוקיות חברתית, תרבותית, ועדיין היה לי קשה עם הנשים בסיפור.
זה ספר מורכב, לא כזה שמאכיל אותך בכפית. ספר שמאלץ אותך לחשוב, וממשיך להדהד בנפשך הרבה אחרי שסיימת אותו.
בעיני רון דהן הוא אחד הסופרים הטובים שיש לנו כיום בארץ בתחום של פרוזה מודרנית (ולפרקים פרוזה פיוטית).
אני ממליצה מכל הלב לקרוא את הספר הזה, ולפתוח את הראש והחושים לחוויה ייחודית ויוצאת דופן של ממש, כזו שתצבע את הוויתכם בגוונים של אפור וטורקיז ומלח ורגש.

לרכישת הספר 

חמישה כוכבים זוהרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *